<h1>אבודרהם תפילת ראש השנה</h1>
<h2>דף מ:</h2>
והשיאנו ה' אלהינו, פירשנוהו למעלה ורבנו יצחק הלוי הנהיג בגרמישא שלא לאומרו, אלא מתחיל מן קדשנו במצותיך, ותן חלקנו וכו', לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בשלוש רגלים, שנאמר (דברים ט"ז, ט"ז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. וכן כתב רבינו שאלתיאל, דקרבן מועדיך זה קרבן חגיגה, שנאמר בו כברכת ה' אלהיך, וזה אינו כי אם שלוש פעמים בשנה. ומטעם זה אין לומר במוסף ואין יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, אלא ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן, וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. אבל רבינו יצחק ברבי יהודה הלוי הנהיג במגנציא לאומרו בראש השנה וביום הכפורים, בשם רבינו אליעזר הגדול. וגם רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים, והשיבו שאומרים אותו, וכן כתב בעל הלכות גדולות, יחיד צריך לומר בתפילה בראש השנה מלוך והשיאנו. ובסדר רב עמרם ישנו, וכן נהגו ברוב המקומות בספרד לאומרו, מפני שראש השנה בכלל מועדי ה' הוא, שהרי כתוב בתחילת הענין (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי ה', ובסוף הענין (שם כ"ג, מ"ד) וידבר משה את מועדי ה', וקאי על כל הענין, לפסח, ועצרת, וראש השנה, ויום הכפורים, וסוכות, ושמיני חג העצרת, כולם הוקשו להדדי, וגם מצאנו בו שמחה, שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. ואמר מר, ובראשי חדשיכם כיצד זה ראש השנה (ספרי זוטא במדבר י', י'). ועוד דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ט ע"א) טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון, אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון, ואינו מחלק בין פסח ושבועות וסוכות לראש השנה, שגם הוא שייך בו שמחה. וחותם בוהשיאנו ודברך אמת וקיים לעד, על שם (תהלים קי"ט, פ"ט) דברך נצב בשמים, ועל שם (שם קי"ט, ק"ס) ראש דברך אמת. והטעם שתקנו לומר בחתימה ודברך אמת וקיים לעד, בתפילה ובקידוש היום, מפני שאומר במדרש תהלים (פסיקתא רבה פמ"א, ב') לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך (תהלים קי"ט, צ') וכתיב בתריה, למשפטיך עמדו היום. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, דברך שהצבת לאדם הראשון, לדון ולזכות ביום זה בניו וכו', ולכך תקנו לומר שיקיים דברו. ובעל משמרת המועדות כתב טעם אחר, כי מפני שאנו אומרים למעלה מזה מלוך על כל העולם בכבודך וכו', עד ומלכותו בכל משלה, על זה אמר ודברך אמת וקיים לעד, שהבטחתנו כך בעתידת הגאולה, כמו שכתוב (עובדיה א', כ"א) והיתה לה' המלוכה, ונאמר (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. וכתיב (צפניה ג', ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' וגו'. הרי שהבטחתנו על זה בכמה מקומות, ולכך אנו מבקשים שיאמת אותה הבטחה שהבטיחנו, כי דברו אמת וקיים לעד. וזהו שחותמין אחר כך ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, על שם (תהלים מ"ז, ח') כי מלך (על) כל הארץ אלהים. ואומר רצה ומודים ושים שלום. ומוסיף במודים וכתב לחיים ובשים שלום ובספר חיים. ואומר קדיש תתקבל, ומקדש שליח צבור בבית הכנסת, כשאר ימים טובים. ואומר זמן, דהכי אסקינן הלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, ונפטרין לבתיהם לשלום. כתב אבן הירחי, מנהג כל ישראל להתפלל בכריעה בראש השנה וביום הכפורים, לפי שאנו עומדין בדין, והעומד בדין צריך להתפלל בכריעה, וצא ולמד מדניאל (דניאל ו', י"א) דהוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודה וגומר. והוא היה עומד בדין, שהלשינו עליו על התפילה. וצא ולמד משלמה (מלכים א ח', נ"ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגו'. קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו, ומלך נידון בכל יום.
אתה בחרתנו, פירשנוהו בתפילת פסח, ואומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה, ואין צריך להזכיר ראש חודש, ולומר את יום ראש החודש הזה, דאמרינן בפרק בכל מערבין דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, פירוש, כשאומר את יום הזכרון הזה גם ראש חודש בכלל, שבשניהם כתוב לשון זכירה, שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו', והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. והכי איתא בירושלמי דראש השנה, אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי דוסא, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר ראש חודש, אלא ראש השנה בלבד. והכי איתא במסכת סופרים, ואמרינן נמי (ראש השנה ח' ע"ב) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פ"א, ד'), אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, זה ראש השנה. ואם הוא שבת אומר את יום המנוח הזה, ואת יום הזכרון הזה. ואין אומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים.
ולענין זמן בליל שני, כתב רש"י בתשובה, רבותי אומרים שאין אומרים זמן אלא בראשון, לפי שהן קדושה אחת (ביצה ה' ע"ב) וכיומא אריכתא דמי, מה שאין כן בשני ימים טובים של גלויות, שהן משום ספק, ושתי קדושות הן, ואומר זמן שניהם, אבל אני אומר שצריך לומר זמן בשניהם, וכן נהגו במקומנו, ובכל המקומות שעברתי בהן, ואין חילוק בין יום טוב של ראש השנה לשאר ימים טובים של גלויות, אלא לענין ביצה ומחובר, לאסור של זה בזה, וטעמא, דאף בזמן בית דין פעמים שהיו עושין יום טוב, אף על פי שלא היה שם ספק, דיום שני היה עיקר יום טוב, והיה גומרין יום ראשון בקדושה, שלא יזלזלו לשנה הבאה, אבל לענין זמן, ממה נפשך, אי ספיקא הוא אומר זמן, ואי אמנהגא דבית דין סמכינן, שהיום נוהגין קודש ולמחר קודש, אומר זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות, והוא עיקר ראש השנה, וצריך לומר בו זמן, וכן הלכה, עד כאן דבריו. והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני, לא בקידוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה, אבל בעל העיטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם בר קלונימוס. והרא"ש היה רגיל לקדש בליל שני של ראש השנה ביין חדש, כדי להוציא עצמו מן הספק, או היה מניח לפניו פרי חדש שעדיין לא ראהו ולא אכל ממנו, והיה מברך שהחיינו, אם היה חייב משום יום טוב עולה לכאן ולכאן, ואם לאו יהיה משום היין או הפרי בלבד, וכן היה נוהג הרמ"ה. יום שני מתפללין כמו ביום ראשון, ותוקעין כמו בראשון, ולענין זמן ביום שני על השופר היא מחלוקת, כמו בזמן ליל שני של ראש השנה בקידוש, כמו שכתבנו למעלה. וכתב הרב יעקב בן הרא"ש (טור אורח חיים סימן ת"ר) שאם חל יום ראשון בשבת, דלכולי עלמא יש לומר זמן בשופר ביום שני, כיון שלא תקעו בראשון.
